Archive for Miscellaneous Debris

When Not-True Doesn’t Equal False

There is a strangely common, reoccurring bug I’ve seen return, again and again, in most projects I’ve worked on in recent years. I call it the “Not True != False” bug, and it crops up, usually, when passing query parameters to a search service of some sort, when you want to search for entities who match a certain condition, and you end up not being able not to search by that condition.

Confusing? Let’s back up for a second.

One of the more common patterns in use is having our client run a query on our server by creating an object describing the query parameters. Call it the QueryFilter or SearchParams or QueryDTO or whatever. This class will encapsulate the parameters we want to search on:

public class PersonQueryFilter
    public string Name {get; set;}
    public bool IsVIP {get; set;}

Here, a simple query class that allows us to send a search to the server, returning a list of Person objects that match the given name, or that have the VIP property set to true. Simple, right? This is the common, straightforward and naive occurence of this bug that I see again and again. The developer needed a way to fetch all VIPs, so they added a field to specify VIPs.

Why is this a bug? Because as it stands, this class does not allow us to not search by IsVIP. We can ask for Persons that are VIPs. We can ask for Persons that aren't VIPs. But we can't ask for Persons regardless of whether they're VIPs. A boolean is simply that, a boolean. It doesn't encode information beyond yes/no. All matching entities must have either True or False.

This is a pernicious bug, but it will probably survive initial testing if the developer doesn't write comprehensive unit tests. That's because it will seem to work. "Write a feature that finds VIPs. Did it find VIPs? Yes, it did. Good, it works".

The solution to it is, of course, very simple. The opposite of "Find where X is True" is, in this case, not "Find where X is False", but "Find where X is irrelevant". For searching by Name, we can simply specify null as a marker for "don't search by this parameter". For our booleans, C# gives us the Nullable<bool> type (or bool?) to specify a third option for bool. Yes/No/Irrelevant. Other languages have their own solutions. Javascript can specify undefined or null for any data type. In Java you would probably use the Boolean object instead of the boolean primitive for many other reasons anyway (like generics), which can be set to null.

There are many workarounds. But many developers, especially relatively inexperienced ones, don't always think of the nullability of their search parameters.

Which is why I run into this bug again. And again. And again.

Snippet of the Day: AsSingleton

מכירים את זה שאתם צריכים להעביר ערך בודד לפונקציה שמצפה לקבל מערך או רשימה? נמאס לכם לכתוב כל פעם

var myList = new List<MyClass> { myObject };

רק בשביל לקבל רשימה בת איבר אחד? אל דאגה, שוועתכם נשמעה!

אני פותח את פינת ה-Snippet of the Day עם שני פונקציות קטנטנות להפוך את הקוד לקריא יותר. אפשר גם בכלל לשנות את השם ל-AsList ו-AsArray לקבל קוד עוד יותר קצר, אבל העדפתי את הגרסה המפורשת יותר.

ועכשיו אפשר פשוט לכתוב:

var myList = myObject.ToSingletonList();

איך לשמור על אותיות גדולות וקטנות בעולם עוין

כמתכנת C#, אני רגיל לחשיבות של case sensitivity – משתנים בשם test ו-TEST הם שונים ונפרדים. גם ב-XML וב-JSON, שני הפורמטים הנפוצים לתעבורת מידע, נהוג להקפיד על case sensitivity בשמות של השדות/אלמנטים. ולרוב זה לא בעיה – אתה שומר עם case מסוים ואז קורא באותו case, והכל בסדר.

אבל היום נתקלתי בבעיה. במערכת מורכבת ומבוזרת שעליה אני עובד, מידע מעובד בקצה אחד, שדות נשמרים, והישות כולה נשמרת בתוך מסד נתונים מסוים, כשכל ערכי השדות שלה נשמרים תמיד ב-UPPERCASE. אבל היום הייתי צריך לשמור בתוך כמה שדות מידע שה-case שלו היה חשוב לשימור – במקרה הזה, שם קובץ מתוך שרת לינוקס עם מערכת קבצים רגישה ל-case, ובלוק של XML שגם בו הייתי חייב לשמור על גודל האותיות. אבל המנגנון היחיד שהיה לי לשמור את המידע בשביל להוציא אותו ולפעול עליו בקצה השני של המערכת לא משמר את ה-case של הנתונים. אז מה עושים?

המחשבה הראשונה שלי היתה לקודד את המידע ב-Base64, שמאפשר לקדד מידע שרירותי לתוך “שפה” של 64 תווים בלבד. אבל גם זו שפה גדולה מדי, וכוללת גם אותיות קטנות וגם גדולות, כך ש-Base64 הוא case sensitive גם הוא. אז השלב הבה היה לקודד את המידע לשפה “רזה” יותר, שאין בה את ההפרדה הזו בין אותיות גדולות וקטנות.

האופציה הבאה שלי היתה Base32 או Base36. שתיהן שיטות קידוד דומות ל-base64, אם כי פחות סטנדרטיות. הן לא case sensitive, שזה טוב, אבל בגלל שהן לא שיטת קידוד נפוצה, אין ב-.NET Framework תמיכה מובנית בהן, כמו שיש ל-base64. אפשר למצוא לא מעט מימושים, כמו כאן או כאן, אבל במקרה הזה לא רציתי להכניס קוד לא ידוע או ארוך מדי למערכת ברגע האחרון, למרות שברגע שירגע המצב קצת, יתכן שאחזור אליו.

אז האופציה הבאה אחרי כן היא פשוט לקודד את ה-bytes של הטקסט שלי כצמדי תווים הקסדצימליים – זו המרה די ישירה, ודרך די נפוצה להציג שטחי זכרון גולמיים. החסרון של זה הוא שזו שיטה בזבזנית הרבה יותר מ-base36 (שלא לומר base64), כי את אותו כמות מידע תדרוש יותר תווים באלף-בית ההקסדצימלי – שאפשר גם לכנות אותו base16 – מאשר בבסיסים הגדולים יותר. אבל היתרון הגדול הוא שיש כבר בתוך ה-framework דרך לעשות את ההמרה אוטומטית, מה שהופך את זמן הפיתוח – ובעיקר הבדיקות – לקצרצר הרבה יותר. אמנם המימוש הוא במחלקה קצת נידחת כחלק מהתמיכה ב-SOAP, אבל הוא שם, והוא נתמך מאז .NET 1.1 ב-2003. ועם האפשרות לכתוב את זה כ-extension method, אז השימוש בכלל נהיה קל מאד.

public static string ToHexBytes(this string plainText,
     Encoding encoding = null)
    encoding = encoding ?? Encoding.UTF8;
    var bytes = encoding.GetBytes(plainText);
    return new SoapHexBinary(bytes).ToString();

public static string FromHexBytes(this string hexText,
    Encoding encoding = null)
    encoding = encoding ?? Encoding.UTF8;
    var bytes = SoapHexBinary.Parse(hexText).Value;
    return encoding.GetString(bytes);

Building a Nullable ComboBox

I like WPF. It has a bit of a learning curve, but once you get over it, you have an extremely extensible UI model that you can tweak very deeply. Unfortunately, this mindset made Microsoft leave many of the built-in controls with some missing functionality, apparently with the intention that people extend it if they felt like it.

One painfully missing piece, for me, was the ability to clear a ComboBox’s selection back to null, for a non-mandatory selection. You can add a Null value to the ComboBox’s ItemSource, but you can’t select it – selecting a null-backed value will simply return the last-selected value.

After viewing some less than optimal options on StackOverflow, I decided to roll my own clearable, nullable ComboBox, using a combination of two techniques – editing the ComboBox’s ControlTemplate to add a little “x” button to the SelectionBox, and a set of Attached Properties to apply the logic to the ComboBox in question.

Read more

Quick and Dirty Code Timing

When looking to optimize our code, the first and best advice we should keep in mind is this: Measure. Don’t optimize before you know what takes time, and then only optimize where it makes sense.

Measuring can be done in many ways. Using Performance Counters, high-performance timers and stress tests. But often, especially in early iterations, we just want to get a ballpark figure for how long a bit of code takes. Maybe a low-level database call that gets used a lot, maybe as a wrapper in our initialization code to know what should be moved to lazy evaluation. In those cases, the quickest approach is to simply use .NET’s System.Diagnostics.Stopwatch class. Start it, stop it, and print out the timing.

So to ease this common pattern, and to illustrate, once more, the IDisposable pattern I so love to use, here’s a wrapper around Stopwatch, a TimedBlock class that lets you start a new using block around the code you want timed, and have the timing outputted to the Trace listeners. This can be seen in Visual Studio’s Output window, or in any Trace listener you care to add.

Here is the code:

public class TimedBlock : IDisposable { private readonly string _blockName; private readonly Stopwatch _timer; private static int _anonymousBlockCounter = 1; public TimedBlock(string blockName = null, params object[] arguments) { _blockName = !string.IsNullOrEmpty(blockName) ? string.Format(blockName, arguments) : "Anonymous #" + _anonymousBlockCounter++; _timer = new Stopwatch(); _timer.Start(); } public void Dispose() { if (_timer != null && _timer.IsRunning) { _timer.Stop(); Trace.WriteLine(string.Format("{0} took {1} seconds.", _blockName, _timer.Elapsed.TotalSeconds), "Timer"); } }

  public static TimedBlock Start(string blockName = null, params object[] arguments) { return new TimedBlock(blockName, arguments); } }

And here’s the usage:

using (new TimedBlock("Potentially slow action #{0} ", actionId)) {

DoSlowOperation(); }



  • Just for kicks, I added two ways to initialize the TimedBlock. Either with new TimedBlock() or with TimedBlock.Start(). They are identical, merely stylistically different.
  • The block is initialized with a name. This is used to find it in the trace output. If no name is passed, a default name will be used.

Have fun with it. Remember, it’s just a quick and dirty timesaver. Use it well.

Not-So-Lazy Static Constructors in C# 4.0

A coworker pointed me towards an interesting blog post by John Skeet about the changed behavior of static constructors in C# 4.0 (yes, I know, it’s been a few years now, but I never ran into it).

It seems that C# 4.0 now tries to be lazier when instantiated static fields. So if I have a side-effect free static method that doesn’t touch any members, calling it will not bother initializing the static fields. From Skeet’s post:

  1. class Lazy
  2.     {
  3.         private static int x = Log();
  4.         private static int Log()
  5.         {
  6.             Console.WriteLine("Type initialized");
  7.             return 0;
  8.         }
  9.         public static void StaticMethod()
  10.         {
  11.             Console.WriteLine("In static method");
  12.         }
  13.     }

Calling StaticMethod() will print “In static method”, but will not print “Type Initialized”!

This was a bit worrying. John Skeet said it shouldn’t impact existing code, but we were not so sure. Imagine a class whose static constructor does some unmanaged initialization work (creates a Performance Counter, for instance) while the static method  writes to the counter. This could potentially cause a hard to find exception, since our expectation was that static constructors can be relied upon to always be called first.

So we ran a quick test (and by “we” I most mean Amir), and it seems that this behavior isn’t as problematic as we thought. Look at this code, adding a static constructor to the class above:

  1. class Lazy
  2.     {
  3.         private static int x = Log();
  4.         private static int Log()
  5.         {
  6.             Console.WriteLine("Type initialized");
  7.             return 0;
  8.         }
  10.         static Lazy()
  11.         {
  12.             Console.WriteLine("In static constructor");
  13.         }
  15.         public static void StaticMethod()
  16.         {
  17.             Console.WriteLine("In static method");
  18.         }
  19.     }


The only difference is that we have an explicit static constructor, rather than the implicit one that initializes the field. Unlike the first test case, in this case calling StaticMethod() did call the static constructor, and we could see “In static constructor” printed before “In static method”. The compiler is smart enough to see that we have an explicit constructor defined, so that means we want it to be called, and it will be called. This was reassuring.

But wait, there’s more! It seems that once type initialization was triggered by the presence of the explicit static constructor, it went all the way. Even the x parameter was initialized, the Log() method was called, and “Type Initialized” was printed to the console, even before the static constructor. This was the behavior I was used to, where static field initializations are added to the beginning of the .cctor.

To summarize, the new lazy type initialization behavior for C# 4.0 is interesting, since it allows static classes that contain only side-effect free methods (for instance, classes containing popular Extension Methods) to avoid expensive and unnecessary initializations. But it was designed smartly enough to recognize when initialization is explicitly desired, and be a bit less lazy in that case.

(And thanks again to Igal Tabachnik and Amir Zuker)

Attaching on Startup

Here’s a neat trick I stumbled onto that can make life a lot easier – in our development workstations, certainly, and even in a pinch on staging and testing machines:

How many times have you wished you could attach to a process immediately when it launchs? If we’re running a simple EXE, we can launch it from the debugger directly, but if we’re trying to debug a Windows Service, a scheduled task or a sub-process that is launched automatically, it isn’t that simple. We can try to press CTRL-ALT-P as quickly as possible, but that will almost always miss the very beginning. We can add a call to System.Diagnostics.Debugger.Launch() to our Application_Startup() function (or equivalent), but that’s polluting production code with debugging statements, and it isn’t really something we can send over to a staging or QA machine.

I was all set to write a tool to monitor new processes being launched and latch onto them when I discovered that there’s no need, and Windows provides me with this facility automatically!

All we need to do is create a new registry key under HKEY_LOCAL_MACHINE\Software\Microsoft\Windows NT\CurrentVersion\Image File ExecutionOptions and name it after the EXE we want to attach to.

Under this key, we create two values: A DWORD named PauseOnStartup with a value of 1, and a string named Debugger, with a value of vsjitdebugger.exe. Here’s a sample .REG file

Code Snippet
  1. Windows Registry Editor Version 5.00
  2. [HKEY_LOCAL_MACHINE\SOFTWARE\Microsoft\Windows NT\CurrentVersion\Image File Execution Options\MyApplication.exe]
  3. “PauseOnStartup”=dword:00000001
  4. “Debugger”=”vsjitdebugger.exe”


Now, when MyApplication.exe launches, it will automatically launch the familiar “Choose the debugger to use” dialog, and we can point it to our solution of choice.

האם עוד צריך את VB.NET לתכנת מול אופיס?

עברו כמה שנים מאז שעבדתי עם Visual Basic.NET, והייתי בטוח שבימינו, ב-2013, נגמרו כבר הויכוחים של “איזו שפה יותר טובה”. שתיהן שפות עם יכולות דומות, והבחירה ביניהן היא בעיקר העדפה סגנונית. אבל מידי פעם אני עדיין רואה בפורומים או ב-Stack Overflow שאלה בנוגע ליתרונות של שפה אחת על השניה, וספציפית על יכולות ה-COM Interop של VB. האם היא באמת שפה נוחה יותר?

המצב טרום .NET 4.0

לפני .NET 4.0 (שיצאה, יש להזכיר, לפני כמעט 3 שנים), התשובה היתה “כן”, אם כי “כן” קצת דחוק. VB הגיעה מתוך עולם ה-Late Binding, ולא היה לה בעיה להעביר לרכיב רק חלק מהפרמטרים שהם צריכים, ולדאוג לשאר לברירות מחדל מאחורי הקלעים. היתרון הזה היה בולט במיוחד כשעובדים מול אובייקטים של אופיס, שמכילים מתודות שמקבלות חמישה, עשרה, ולפעמים שישה-עשר פרמטרים אופציונאליים, כשברוב המקרים אנחנו נרצה להעביר רק אחד או שניים מהם, אם בכלל. ההבדל בין C# ל-VB במקרה כזה הוא ההבדל בין הקוד הזה ב-C#:

Code Snippet
  1. myWordDocument.SaveAs(ref fileName, ref missingValue,
  2.                  ref missingValue, ref missingValue,
  3.                  ref missingValue, ref missingValue,
  4.                  ref missingValue, ref missingValue,
  5.                  ref missingValue, ref missingValue,
  6.                  ref missingValue, ref missingValue,
  7.                  ref missingValue, ref missingValue,
  8.                  ref missingValue, ref missingValue);

לבין זה ב-VB:

Code Snippet
  1. MyWordDocument.SaveAs(FileName: fileName)

שזה, אתם חייבים להודות, הבדל לא קטן.

אבל מצד שני, לא כל ממשק COM עובד ככה. למען האמת, בכל שנותי אני חושב שנתקלתי בסגנון כתיבה הזה רק בספריות של אופיס, ולא בשום רכיב אחר, בין אם של מיקרוסופט (כמו רכיבי DirectShow שאיתם עבדתי לאחרונה) או של חברות אחרות. ברוב המקרים, לעשות COM Interop ב-C# פשוט באותה מידה כמו ב-VB.

.NET 4.0 – גם C# זוכה ליחס

היתרון הקטן הזה של VB נהיה גם הוא פחות רלבנטי החל מ-C# 4.0 ו-Visual Studio 2010, משתי סיבות:

הראשונה היא מילת הקסם שהתווספה לה לשפה, dynamic. כשאנחנו מגדירים אובייקט כדינאמי, אנחנו מוותרים על הרבה מה-static type checking שהקומפיילר עושה בשבילנו, ונותנים למנגנון ה-late binding (שסופח ל-C# באמצעות ה-DLR, ה-Dynamic Language Runtime שנבנה לתמוך בשפות דינאמיות כמו Python או Ruby) לעשות בשבילנו את העבודה ב-runtime. מכיוון שיש late binding, אפשר להתעלם מהפרמטרים המיותרים ולתת ל-DLR להבין לבד מה לחבר לאיפה. אפשר למצוא הסבר כללי על שימוש ב-dynamic במאמר הזה, והסבר יותר ספציפי על השימוש בו ל-COM Interop במאמר הזה.

אבל אם אנחנו שקלנו לעבור ל-VB רק בשביל לעבוד מול רכיבי אופיס, אז C# 4.0 מאפשר לנו להקל על החיים גם בלי לצלול לעולם העכור של dynamic languages. אנחנו עדיין לא יכולים להתעלם מ-ref parameters במתודות של מחלקות, אבל אנחנו כן יכולים להתעלם מהפרמטרים הללו בקריאות למתודות על interfaces. אני לא יכול להגיד שאני מבין לגמרי למה זה ככה (טרם התעמקתי) אבל זה אומר שאם מה שיש לנו ביד זה לא אובייקט DocumentClass של אופיס, אלא interface מסוג Document, אז אפשר לקרוא למתודות שעליו כמו ב-VB.

לנוחותינו, ספריות ה-Interop של אופיס חושפות לנו את ה-interfaces האלה, דרך property בשם InnerObject שיש על רוב האובייקטים המעניינים. (כן, זה property בשם InnerObject שחושף את ה-Interface. אני יודע. זה מבלבל. זה מה יש). אז את הקוד שכתבנו למעלה  אפשר להחליף, ב-C# 4.0, בזה:

Code Snippet
  1. myWordDocument.InnerObject.SaveAs(FileName: fileName);

וזהו! אמנם לא כל אובייקט של אופיס זוכה ל-InnerObject הזה, אבל המרכזיים והגדולים (שהם גם אלה עם המתודות המפלצתיות) דווקא כן. ואם אין ברירה, נעבוד גם עם dynamic – או עם Missing.Value.

אז מתי בכל זאת VB?

כל המלל לעיל לא נועד לשכנע מישהו לבחור דווקא ב-C# או דווקא לא ב-VB. שתי השפות יכולות לעשות פחות או יותר כל אחת את מה שהשניה יכולה לעשות, והבחירה בה צריכה להיות של העדפה אישית לסגנון כתיבה, לא בגלל יכולת קריטיות לכאן או לכאן. זה מה שניסיתי להעביר כאן – כמו ש-VB יישרה קו עם C# לאורך השנים בכמה פיצ’רים שהיו חסרים, כך גם C# השלימה את החסר לה בנוגע לעבודה עם אופיס. הבחירה היא, שוב, סגנונית בלבד.

Surviving the Enterprise Application

Many of us have worked on this sort of application: “The Monster”, “The Big One”, “The Behemoth”, or simply “The Enterprise Application”. You know the kind I mean: it’s a mess of dozens of projects and solutions. It requires setting up three console applications and two databases just so you can debug something (god forbid you could just launch it from within Visual Studio), and after making changes to some code, getting the updates DLLs to the right place can be a headache. The sheer amount of time wasted on getting around the architecture can be daunting, and changing this behavior, especially when the app has years of crud and not enough tests, is not something you want to take on yourself.

This is where tools come in. Good tools make the difference when navigating such a codebase between “horrendous chore” and merely “momentous undertaking”. Some are commercial tools and add-ins, like Resharper, which are indispensable for making heads or tails of a giant project. But there are many tools that are built into Visual Studio or even Windows that can make our lives easier. Here are a few of them:


Macros Are Your Friends

I’m saddened, heartbroken, devastated that Microsoft has removed support for Macros in Visual Studio 2012. They’re a feature I’ve used for many years for automating common tasks, especially the ones that accompany a huge project. In many projects, one needs to launch the application manually, then attach via the Attach to Process command. That, in itself, is not an overly complex process. But repeat that fifty times a day, and you’re starting to lose serious minutes. And if you’ve got specific parameters involved – such as attaching to one process with .NET Debugging only, and to another with Managed Debugging as well, and you have endless frustration. That’s where macros come in. You can add a short macro (recorded automatically, then customized) to attach to a specific process, add that macro to your toolbar or map it to a keyboard shortcut, and watch productivity soar (well, jump a bit, maybe). Here’s an example of such a macro. Do not fear the Visual Basic. The Visual Basic is your friend.

Code Snippet
  1. Dim dbg2 As EnvDTE80.Debugger2 = DTE.Debugger
  2. Dim trans As EnvDTE80.Transport = dbg2.Transports.Item("Default")
  3. Dim dbgeng(1) As EnvDTE80.Engine
  4. dbgeng(0) = trans.Engines.Item("Managed (v4.0)")
  5. Dim proc2 As EnvDTE80.Process2 = dbg2.GetProcesses(trans, "MYCOMPUTERNAME").Item("MyExternalProcess.exe")
  6. proc2.Attach2(dbgeng)

That’s all there is to it, barring some error handling code if the process isn’t found – in which case you can even add code to launch it automatically. Assuming, of course, it’s a simple case of launching an EXE. If it isn’t, we have some more tricks up our sleeve:

Back To Basics With Batch Files

Yes, yes. It ain’t pretty, and It’s not as powerful as bash or PowerShell scripts. But many times you need a simple script without the learning curve, .BAT files can give you what you’re after. In my current project, launching the basic application environment involves launching a server app in a console window, waiting for it to load, then launching a second service, giving that one enough time, and only then launching the client. This can be easily implemented with a lesser-known utility called TIMEOUT.EXE, originally a part of the Windows Resource Kit, but starting with Vista, a standard part of every Windows installation. This lets us space our startup logic appropriately:

  1. pushd D:\EnterpriseApp
  2. start /min ConfigService.exe
  3. timeout 5
  4. start /min ServerService.exe
  5. timeout 15
  6. start ClientApplication.exe

(Yes, that’s fifteen seconds to wait every time. That’s one heck of an Enterprise Application).

But spacing out application launches isn’t always enough. Sometimes we need a batch file to kill all processes at once, so we can update data and restart them. Here we have, again, a built-in Windows utility named TASKKILL.EXE that can receive either a process ID or, better for us, an executable name and kills the process dead. However, in this case, I would recommend skipping the built-in tool and using PsKill, part of SysInternals indispensable PsTools package, which has a host of useful tools.

SendTo? Really?

I remember, when Windows 95 rolled into town, I was enchanted with the possibilities that Windows Explorer offered. One of these was the Send To menu, and specifically, how easy it was to add a new option to that menu. Now I could send any file to any app, easily! Of course, after 10 minutes of wonder, I discovered that I never use it for anything except attaching a file to an Outlook message, and (rarely) creating a desktop shortcut. But now, with the Enterprise Application, it came back to me!

In my current project, we have several solutions, each compiling outputs to a different build folder. Of course, if you’re building the Shared Enterprise Apps solution, you have to remember to copy the new files to the Enterprise Application Client folder, or you’ll be constantly surprised and frustrated by your old code running again. Of course, this entails keeping lots of Explorer windows open, closing them, reopening them, copying the new files, and so on, and so forth. This is where my teenage fascination with Send To came back to me – I can actually use it! For real!

In Windows 7, the Send To menu resides in the application data folder, under %AppData%\Microsoft\Windows\SendTo. All we have to do is add a shortcut to our Enterprise Client folder, and be able to quickly send any file to it from anywhere:



Seconds Count

All these tips I’ve collected here may seem a bit trivial. The problems they come to solve only cost us a handful of seconds each. But when we sit in front of our projects for hours every day, repeating endless cycles of code-test-fix, these seconds add up. They add up in productivity, and they add up in frustration. A smooth development and operations process keeps us focused on what counts – fixing the real bugs, solving the real problems, and going home. If you have your own productivity tips, I’d love to hear them.

Remote Debugging through fire, snow or fog

Remote Debugging in Visual Studio is a wonderful feature, especially during the later stages of testing and deployment, and even (if all else fails) when in production, but getting it to work is rarely smooth. Everything is fine if both the computer running VS and the one running the application are in the same domain, but when they aren’t, things start to break, fast. I

So for those stuck debugging remote applications in different domains, here’s a quick guide to east the pain.

  1. On the the remote machine, install the Visual Studio Remote Debugging package, which comes with the version of Visual Studio you’re using.
  2. On the remote machine, create a new local user account. Give it the exact same name and password that you use on your development machine.
    If you’re developing when logged into MYCORPDOMAIN\MyUserName, with password MYPASS123, you wil have to create a local user REMOTEMACHINE\MyUserName with the same password. It doesn’t matter that the domains are different and there’s no trust relationship and so forth. Just have them be the same username and password.
  3. Give REMOTEMACHINE\MyUserName permissions. Administrator permissions is the safest, though you should be able to get it to work with a more restricted group, but I haven’t checked it yet.
  4. Run the application you want to debug using the MyUserName credentials. In Windows 7, this means using Shift-Rightclick and choosing Run As Different User. For Vista, there’s a shell extension to enable it.
  5. Run the Remote Debugging program, again under MyUserName credentials, same as above. The Remote Debugger will start with a new session named MyUserName@REMOTEMACHINE.
  6. Copy the remote debugging session name from the remote machine (you can copy it via the Tools –> Options menu).
  7. In your development machine, open Visual Studio, and go to Debug –> Attach to Process.
  8. In the Attack to Process screen, paste the remote debugging session name into the Qualifier textbox (the second one from the top).
  9. Voila! You are now debugging remotely!